סרגיי בלנדין

אנטיכריסט מכפר נחום

אתר כפר נחום הוא אחד מהאתרים החשובים ביותר לנצרות, לתרבות, להיסטוריה של ארץ ישראל וגם לעולם כולו ומשום כך הוא נחקר די מפורט על ידי ארכיאולוגים רבים, עליו כתוב המון ספרים ומאמרים, ובכל זאת לספר על היסטוריה שלו – זאת המשימה די בעיתית. ומה בעיה? אם אנחנו נדבר רק על ההיסטוריה ורק על העובדות ההיסטוריות שלא מעלים ספק, אז לסיפור הזה לא תהיה משמעות היסטורית כל כך חשובה כמו בסיפורים על ירושלים, יפו או תל-אביב. כמובן שגם לכפר נחום, כמו לכל מקום אחר, יש היסטוריה מעניינת משלו, אבל אין בה מאורעות ההיסטוריים הגדולים ומשמעותיים שכל כך חשוב לדבר עליהם. כאן לא התרחשו קרבות קשים, כמו בקרני חיטין, או מעשי גבורה, כמו במצדה, כאן לא נחתם תלמוד כמו בטבריה, כאן לא כתבו אבות הכנסייה את ספריהם, ואפילו הנזירים לא השאירו אחריהם איש קדוש או משמעותי בדת. אין לספר הרבה על הנושא: "כפר נחום במהלך דורות". יש רק מאורע אחד שמושך תשומת לבם של היסטוריונים ומבקרים רבים – זה ופעילותו של ישוע בכפר נחום, למרות שמבחינה היסטורית אין שום הוכחה ודאית לכל הסיפורים שהמסורת הנוצרית מיחסת אליו. ובכן, יש פה פרדוקס מסוים: כל מה שפחות או יותר ודאיי מבחינת ההיסטוריה, אין בזה ערך רב מבחינה של אותה ההיסטוריה וכל מה שיש בו גם ערך וגם חשיבות, מבחינה היסטורית לא כל כך ודאיי. כך או אחרת אך מאחורי כל הסיפורים האלה מצטייר איזשהו אירוע שגרם לא רק את הסיפורים והאגדות שונות אלא גם את המהפכה רוחנית שחבלה בעקרונות האמונה של יהודים וגוים מכל העולם.

מה היא המהפכה הזאת? מי היה המהפכן, משיח או אנטיכריסט? על זה אנחנו נדבר בהמשך אך קודם נעשה סקירה ההיסטורית קצרה רק בשביל לתת רקע למאורע המרכזי הזה.

* * *

כפר נחום הוקמה בתקופה החשמונאית. בפעם ראשונה המקום נזכר בספרו של יוספוס פלאוויוס "מלחמות היהודים", אבל שם כתוב לא על הישוב, אלא על המעין בשם "Kαφαρναουμ" וכנראה, חוץ ממעין הוא לא מצא כאן משהו מעניין לתשומת לבו:: "ומלבד מזג מאויר הטוב, עוד מקור נאמן וחזק מביא ברכה לארץ, הוא הנקרא בפי יושבי המקום בשם כפר נחום. ויש חושבים את המקור הזה לאחד מעורקי (גידי) יאור מצרים (נילוס), כי הוא מגדל דג כתבנית עורב-המים אשר ביאור אלכסנדריה. והארץ הזאת משתרעת לארך ים גנוסר שלשים ריס ורחבה עשרים ריס. אלה תכונות המקום הזה"[1]. יותר מפורט על כפר נחום כותבים הצליינים הנוצריים: אגריה שביקרה בכפר נחום בשנת 383 (בספר של פטר דיאקון), אנטוניוס מפלקנטיה (בשנת 570), בישוף ארקולף (בשנת 670). הם מעידים על הערצת המקום בתקופה הביזנטית ומוסלמית.

בסביבות 1104, בתקופה הצלבנית האזור הזה מבקר הגומן הרוסי דניאיל, בספרו שנקרא "Хождение" (מסע) כתב על ארץ ישראל וגם על כפר נחום והוא מתאר ש"מקיסריה – פיליפי עד כפר נחום בערך 8 קילומטרים. ובעבר היה כפר נחום עיר מפוארת עם אוכלוסיה גדולה, ועכשיו עיר ריקה ליד הים הגדול. ועל כפר נחום, נאם הנביא: "אוי לך, כפר נחום! רוֹמַמְתְּ עַד־הַשָּׁמַיִם אֶל־שְׁאוֹל תּוּרָדִי" ומזה אפשר להניח שבתקופה הזאת הישוב היה כבר נטוש לגמרי. ישוב בשם כפר נחום מוזכר גם בספר מסעות של רבי בנימין מטודלה (1170), אולם רבי כנראה כתב על מקום אחר: "ובתחתית ההר יורד נחל קישון בצדו. ומשם ארבע פרסאות לכפר נאום והוא כפר דנחום והוא לב מעון מקום נָבָל חכרמלי".[2]

החפירות הארכיאולוגיות הראשונות נערכו כאן בשנת 1838 על"י אדוארד רובינסון, ואחריו בשנת 1856, ע"י צ'ארלס וילסון. בשנת 1894 הפרנציסקאנים רכשו את הקרקע והמשיכו בחפירות. הממצאים הארכיאולוגיים מאשרים את קיום ישוב די גדול בזמנו של ישוע. הוא היה מין ישוב גבול בין ממלכה של הורדוס אנטיפס וממלכה של הורדוס פיליפוס. ליד כפר נחום עברה הדרך הים לכיוון דמשק וטבריה. כמו בכל ישובי גבול, היה כאן בית המכס המוגן על ידי יחידה הצבאית הרומית. האוכלוסייה בכפר נחום הייתה רבגונית ומעורבבת. כאן גרו ביחד יהודים ופגאנים בשלום ובידידות. התושבים בעיקר היו בני מעמד בינוני והיו מספיק משכילים וטולרנטיים, הקנאות הדתית כאן לא השתרשה ובגלל זה כל אחד היה יכול לדבר על מה שהוא חושב בלי פחד לרדיפות. זו היא אחד מהסיבות לעובדה היסטורית שכפר נחום הפכה לערש של הנצרות. דווקא כאן, ולא בבית לחם, ולא בנצרת, ואפילו לא בירושלים, נולדה תורת הנוצרות ומכאן התפשטה לכל העולם. וזה בעצם כל המידע שאפשר להתייחס אליו כאמין. אפשר, כמובן, לחפש ולמצוא עוד מידע נוסף אמין, למשל, למצוא מי בנה את הכביש הזה, ומתי ואיזה קבלן עשה כאן תיקונים, כמה הוא הרוויח בעבודתו או הפסיד. ואפשר לספר על זה בצורה מאוד מעניינת ומרתקת, הרי אין קיימים בטבע אנשים לא מעניינים בכלל, אפשר לספר הרבה על כל בן אדם, אבל למה בשביל זה צריך לדבר דווקא על כפר נחום?

חוץ מגורמים ההיסטוריים המיוחדים האלה לתורה שנולדה כאן יש גם גורמים אחרים: גיאוגרפיים ואקלימיים. דווקא באזור הזה אנו רואים את ההתאמה הנפלאה בין הטבע ובין הרוח המילים הנהדרות שנאמרו כאן. "המקום קדוש שבו המלכות האלוהים ירדה לארץ" – כך תיאר את ארץ כנרות דמיטרי מרז'קובסקי בספרו "ישוע הבלתי-ידוע". ולפעמים נדמה כאילו הטבע עצמה – כנרת והגבעות שמסביבה מטיפים על חיי הנצח, על האושר ועל המלכות השמיים, וקוראים בקול דממה: "אהבו את החיים, אהבו את רעכם, האמינו במלכות השמיים", והמילים של ישוע נשמעים כאן בהרמוניה מושלמת, אשר אי אפשר להרגיש לא בירושלים ולא במדבר יהודה, ולא בנצרת. וכנראה ישוע בכוונה בחר את המקום הזה כמקום המתאים ביותר לפעילותו וממנו התחיל להטיף את האוונגליון שלו. נזכר במשל על הזורע שיצא לזרוע את דבר המלכות, ורק הנזרע על האדמה הטובה הביא פרי פי מאה, פי שישים ופי שלושים שערים (מתי יג, ג-ט). סביר להניח שהמשל הזה הוא של ישוע עצמו, כי הוא הבין היטב לא רק את מה רוצה לומר אלא גם למי לומר והיכן לומר, וכפר נחום הפכה לאדמה טובה שמתוכה עלה הפרי כל כך גדול.

יחד עם זאת אין לנו שום ארטפקט, שום ממצא ארכיאולוגי או מקור חיצוני שבאיזשהו אופן מעידים על פעילות ישוע בכפר נחום. מה שיש לנו זה סיפורים של אוונגליסטים שמלאים כל מני מיתוסים שלפעמים סותרים אחד לשני. משום כך המשימה שלנו לברר: את מה מהעדויות האלה אפשר לקבל כפחות או יותר מהימנות ו מה מהם אגדות עממיות ופרשנויות תיאולוגיות?

כל האוונגליסטים מעידים שישוע התחיל את פעילותו מכפר נחום, ובמסר הזה אין שום משמעות תיאולוגית, שיש ברוב הסיפורים האוונגליים אחרים[3], ולכן לאוונגליסטים לא היה שום הכרח לבדות מיתוס, והם כתבו מה שכולם ידעו: ישוע התחיל את פעילותו כאן.[4] ידוע גם שבכפר נחום גרו רבים מהתלמידיו של ישוע: פטרוס ואנדראס, יעקב ויוחנן בני זבדי, פיליפוס, מתי לוי (אוונגליסט) שאז עבד במכס של כפר נחום. יותר מכך, יש חוקרים הסבורים שגם מוצאו של ישוע עצמו כנראה מכפר נחום.

האוונגליסטים מספרים גם על נסים רבים שחולל ישוע בכפר נחום[5] וקשה להגיד, האם יש מארורי הסיפורים האלה עובדות אמיתיות או רק אגדות. אך אפשר להניח שישוע באמת חולל מעשים נפלאים מסוימים, כי רק מילים טובות לא יוכלו באותה תקופה לעורר אמונה. "כִּי הַיְּהוּדִים שֹׁאֲלִים אוֹת" (הראשונה אל־הקורנתיים, א', כב). 

מכל הנסים כדאי להזכיר את הנס שישוע חולל באזור כפר נחום – נס ריבוי הלחם והדגים. למה זה חשוב? כי אחרי הנס הזה, ישוע נתן דרשה גדולה בבית הכנסת, אשר תיאולוגים קוראים לה "דרשה אווכריסטית". היא כתובה בבשורה על פי יוחנן (ו, כו-נט), ובדרשה הזאת ישוע אמר: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אַתֶּם מְחַפְּשִׂים אוֹתִי, לֹא מִשּׁוּם שֶׁרְאִיתֶם אוֹתוֹת, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁאֲכַלְתֶּם מִכִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וּשְׂבַעְתֶּם. אַל תַּעַמְלוּ בְּעַד הָאֹכֶל הַכָּלֶה וְאוֹבֵד, אֶלָּא בְּעַד הָאֹכֶל הַקַּיָּם לְחַיֵּי עוֹלָם, אֲשֶׁר בֶּן־הָאָדָם יִתְּנֵהוּ לָכֶם, כִּי אוֹתוֹ חָתַם הָאֱלֹהִים הָאָב בְּחוֹתָמוֹ" כאן ישוע מסביר די ברור שהנסים שהוא עשה, זה לא הדבר שלמאמין כדאי לחפש, אלא כדאי לחפש את הדבר שפותח את הדרך לחיי נצח.

לחוקרים וחוגים רבית לגבי הנסים האלא עלו השאלות: האם אפשר לקבל את הסיפורים האלה כעובדות ודאיות? האים הנסים הם פשוט טריקים? אז איך "נסי"-שקר הולכים יחד ומתאימים לתורה אתית ולרוח של הטפה של ישוע? ואולי כל הסיפורים על נסים התאספו במסורת שבעל פה העממית? שאלות האלה חדות, שנויות במחלוקת, יש עליהם הרבה תשובות שונות. יש אנשים שמקבלים את תורתו של ישוע, אך דוחים נסים שלו: למשל, ארנסט רנן, לב טולסטוי, דמיטרי סרגיביץ מרז'קובסקי, יש גם אלה שחושבים ההיפך: מאמינים בנסים של ישוע, בכוח המאגי שלו, ודוחים את הדוקטרינה עצמה. דוגמה לכך, קודם כל, נותנים לנו האוונגליונים: התושבים של כפר נחום קיבלו את הנסים של ישוע (שבעו מלחם חינם, נרפאו, קיבלו ילדיהם המתים בתחייה, אבל תורתו של ישוע לא קיבלו, משום כך אוונגליסטים שמים לפיו של ישוע את קללה חדה מאוד: "וְאַתְּ, כְּפַר נַחוּם, הַאִם לַשָּׁמַיִם תַּעֲלִי? אֶל שְׁאוֹל תֵּרְדִי! כִּי אִלּוּ בִּסְדוֹם נַעֲשׂוּ הַנִּסִּים שֶׁהָיוּ בְּתוֹכֵךְ, עוֹמֶדֶת הָיְתָה עַל תִּלָּהּ עַד הַיּוֹם. וְאוּלָם אֲנִי אוֹמֵר לָךְ, קַל יוֹתֵר יִהְיֶה בְּיוֹם הַדִּין לְאֶרֶץ סְדוֹם מֵאֲשֶׁר לָךְ" "(מתי יא, כג-כד). חז"ל גם מאמינים שישוע חולל נסים, אבל אותו עצמו, גם כאלוהים וגם כבנו של אלוהים ואפילו כחכם, כמורה, כאיש טוב אינם מקבלים. וגם בכל המאות הבאות היהודים לא הכחישו את ישוע בתור בעל נס. כך, למשל, יוסף קלוזנר כתב:

"היהודים בימי הבינים לא אמרו, למשל, שישו לא עשה נסים, אלא – וזה מראה על מצב-רוחם בימים ההם – הסכימו לדבר, שעשה ועשה, אבל – על-ידי ה"שם המפורש" ועל-ידי כשפים ובכוונה רעה!..".

גם המוסלמים מאמינים שישו חולל ניסים, למשל, מאמינים במולד שלו הנפלא, בעליה השמימה, מאמינים שהוא החיה את לזרוס, יותר מזה, הם, בניגוד ליהודים, מכבדים את עיסא כנביא, אבל הדבר העיקרי בתורתו, הם לא מקבלים, דהיינו שהוא קם לתחייה. יש, כמובן, גם אלה שדוחים גם את הנסים של ישוע וגם את תורתו, הם אתיאיסטים מיליטנטיים, וגם אלה שבאופן חד משמעי מקבלים גם את הנסים וגם את התורה – הם הנוצרים הפונדמנטליסטים. איזו מעמדות האלה הנכונה, אני לא יודע, כל אחד יכול לבחור בשבילו משהו אחד ולהגן על עמדו, אבל עדיף לא לכפות התפיסה מסוימת בתור האמת האולטימטיבית, אך רק להשוות דעות שונות: נוצריות, יהודיות, אתיאיסטיות, אזוטריות, וכו', וכתוצאה מכך יוצאת שיחה מעניינת, לא קטנה, ולא משנית בחשיבות.

שאלה השנייה עלה לגבי הדרשות הרבות של ישוע שמביאים אוונגליסטים: האם הדרשות האלה באמת שייכים לישוע עצמו או הן פרי יצרנות תיאולוגים של אוונגליסטים או תלמידים של ישוע?

יש חוקרים הסבורים שכל הסיפורים האוונגליים על ישוע, כולל את הדרשות שלו, הם מיתוסים. דוד שטראוס, למשל, לא רואה באוונגליונים שום עדות היסטורית, אלא רק תיאולוגיה שמטרתה הראשונה שלה הייתה להוכיח את הדוגמט עיקרי: ישוע הוא המשיח שמופיע בנבואה של כל הנביאים בתנ"ך, ולכן בהכרח היה נחוץ להם להראות שנבואה התגשמה. ואין נימוקים להכחיש את ההשערה הזאת.

חוץ מי זה אי אפשר לדחות את התענה שברוב סיפורים אוונגליים ישוע הוא דמות שנוצרה במסורת עממית שאחר כך נערכה ע"י אוונגליסטים, ואפשרי שכל אחד ממחברים יכול להוסיף לדמות הזו משהו משלו. לחבר סיפורים אגדיים על חייהם של אישיים גדולים היה מקובל בכל הזמנים, גם היסטוריונים ופילוסופים גדולים חיברו סיפורים כאלה. למשל: מי הוא סוקרטס בדיאלוגים של אפלטון? – אפלטון עצמו. מי הוא זרתוסטרא של ניטשה? – ניטשה עצמו. למה ישוע של מתי לא מתי עצמו שהכניס לפיו של ישוע את השקפת העולם משלו?[6]

כך, למשל, ישוע ברומן של בולגקוב "האמן ומרגריטה", אמר על מתי: "יש כאן אחד שהולך והולך אחרי עם קלף עשוי עור-עיזים וכותב בלי סוף. אבל פעם הצצתי בקלף הזה והזדעזעתי. מכל הכתוב שם לא אמרתי דבר וחצי-דבר. הפצרתי בו: שרוף את הקלף שלך, אני מבקש! אבל הוא חטף אותו מידי וברח". אמנם ישוע של בולגקוב הוא גם לא אישיות היסטוריות, אלא רק דמות הרומן, ולך תדע, מה היה עשה ישוע ההיסטורי עם רומן של בולגקוב אילו הייתה לו אפשרות קצת להציץ בו.

אך קרוב לוודאי שמתי בניגוד לבולגקוב, לא חיבר רומן אלא חיבר אוסף סיפורים מאת אנשים שונים עם רעיונות שונים. כתוצאה מכך יצאה דמות של ישוע די סותרת: מצד אחד, ישוע מלמד לאהוב אפילו לאויבים, מטיף סובלנות וסליחה לכולם, ומצד אחר הוא מקלל את אנשים שבעצם לא עשו לו שום דבר, חוץ משלא כל כך טוב הבינו את רעיונו: "אוי לך, כפר נחום! רוֹמַמְתְּ עַד־הַשָּׁמַיִם אֶל־שְׁאוֹל תּוּרָדִי".

על חייו של ישוע ועל תורתו נכתבו המון מחקרים, גם נוצריים אפולוגטיים וגם אנטי נוצריים ביקורתיים. את רשימת המחקרים האלה אפשר להתחיל מהברית החדשה. מה היא הברית החדשה, חוץ מי שהיא ברית, דבר אלוהים וכו'? זוהי המחקר הראשון האפולוגטי של החיים ושל תורתו של ישוע. ובמקביל לזה, כמובן נערכים גם מחקרים אנטי-נוצריים ביקורתיים גם מאת סופרים פגאניים, כמו טיבריוס יוליוס קלסוס ולוקיאנוס מסאמוסאטה, וגם מאת סופרים היהודיים, שחלק מהם נשמרו בתלמוד ובאפוקריפים שונים, כגון "תולדות ישו". גם אלה וגם אלה לא הציבו לעצמם את המטרה למצוא האמת על ישוע. בזמן שהמטרה של נוצרים הייתה להעלות את ישוע עד השמים, מטרתם של אנטי-נוצרים הייתה להוריד אותו הכי נמוך ככל האפשר ובכל האמצעים. לכן, יש לנו מאבק אידיאולוגי, אך הוא לא בין ישוע לבין מתנגדיו, אלא בין התלמידיו של ישוע ובין המתנגדים שלהם.

בעצם כל הויכוח הלך וגדל לא על הדיוקנים שציירו האפולוגטים והמבקרים. חלק אמרו: זו הדמות טובה מאוד, והאחרים טענו שהיא רעה מאוד ואפילו הגיעו עד אבסורד מלא כמו לאו טקסיל שבספרו "האוונגליון המשעשע" שבזמנים היה מאוד פופולרי בברית המועצות האתיאיסטית, טען שישוע היה איש רע מאוד ובלתי מוסרי למרות שאדם כזה מעולם לא קיים ולא נברא! – נכון, שזה המשעשע? במיוחד לאור העובדה שהאתוס האירופי מקבל את מעלותיה של הדרשה על ההר כאטלונים של המוסר!

אף אחד מהמבקרים האלה שמותחים ביקורת על "ישו שלא קיים" אינם עלו על השאלה: מה חשב האמן עצמו על הדיוקן יצר אותו? ואילו הילתה גישה שלהם אחרת, אז הדיון היה הולך בדרך שונה לגמרי: במקום להתווכח על "ישו שלא קיים" (האם הוא היה בן אדם טוב או רע), היו מתעסקים בשאלה: מה הם הערכים האתיים שהו נפוצים באותה תקופה, באותה חברה שמהם האומנים הרכיבו את הדיוקן של ישוע. כי ברור שהם לא יכלו לתת לדמותו של ישוע את התכונות שבעיניהם היו רעות. חוץ מזה ברור שהם הקנו לדמותו של ישוע תכונותיהם של אישים הידועות מהתנ"ך. לדוגמה, סיפור שכמעט אף אחד מהמבקרים של ישוע האוונגליוני לא שוכח להזכיר: "הוּא קָם וְהָלַךְ מִשָּׁם אֶל אֵזוֹר צוֹר וְצִידוֹן. נִכְנַס לְבַיִת וְלֹא רָצָה שֶׁיִּוָּדַע לְאִישׁ, אַךְ לֹא הָיָה יָכוֹל לְהֵחָבֵא. אִשָּׁה, שֶׁרוּחַ טְמֵאָה אָחֲזָה בְּבִתָּהּ הַקְּטַנָּה, שָׁמְעָה עָלָיו וּמִיָּד בָּאָה וְנָפְלָה לְרַגְלָיו, וְהָאִשָּׁה נָכְרִיָּה מִמּוֹצָא פֶנִיקִי סוּרִי. הִיא בִּקְשָׁה מִמֶּנּוּ לְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁד מִבִּתָּהּ. אָמַר לָהּ יֵשׁוּעַ: "הַנִּיחִי קֹדֶם לַבָּנִים לִשְׂבֹּעַ, כִּי לֹא נָאֶה לָקַחַת אֶת לֶחֶם הַבָּנִים וּלְהַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַכְּלָבִים." הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה אֵלָיו: "כֵּן, אֲדוֹנִי, אֲבָל גַּם הַכְּלָבִים תַּחַת הַשֻּׁלְחָן אוֹכְלִים מִפֵּרוּרֵי הַלֶּחֶם שֶׁל הַבָּנִים!" (מרקוס ז', כד-ל).

יוסף קלוזנר מתקומם וכותב בספרו "ישו הנוצרי" ביקורת הזאת: "ועל זה השיב ישו תשובה גסה. ושוביניסטית, שאילו הייתה יוצאת מפי תנא לא היו הנוצרים סולחים אותה ליהדות לעולם". אבל להלן באותו ספר הוא עצמו מסביר המקרה הזה: "אפשר היה לחשוב, שהאישה הכנענית בגבולות צור וצידון אינה אלא חיקוי להאישה האלמנה הנכרית (הכנענית) מצרפת אשר לצידון".

אפשר רק להתפלא שלא בא לראשם של אוונגליסטים לייחס לישוע איזשהו "נס", שבו הוא ציוה לחית פרא לטרוף את ילדים קטנים, כמו שעשה אלישע: "וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (מלכים ב פרק ב, כג-כד). בעצם, משהו דומה יש באוונגליונים האפוקריפיים, כגון הבשורה על פי תומס: הילד שדחף את ישוע מת מיד, השכנים שהתלוננו ליוסף על ההתנהגותו של בנו, התעוורו, המורה שהרים ידו על ישוע מת במקום. וזה בעיני המחבר היה טוב מוד: תראו עד כמה ישוע היה חזק!

בהתבסס על התענה שכל הסיפורים האלה לא יותר מפרי הדימחון של המחברים, כמה חוקרים הגיעו למסקנה שישוע כאישיות ההיסטורית לא היה קיים בכלל, ואילו היה קיים איזשהו בן אדם בשם כזה, אין שום אפשרות לדעת משהו מדויק עליו. בין החוקרים האלה המפורסם ביותר הוא חוקר גרמני נוצרי דוד שטראוס שכתב המונוגרפיה הפונדמנטלית בשם "חיי ישו". בספר הזה שטראוס בוחן בפירוט כמעט את כל מילה של ישוע ואת כל האירוע המתואר בבשורות, ומעלה בהם את מיתוס תיאולוגי.

בעצם כאן אפשר להגיד בהתנגדות: למה לא לקבל את התיאוריה הפשוטה ולהאמין שהנבואות פשוט התגשמו ואוונגליסטים רק העידו על כך כעל עובדה מוגמרת? כמובן, אפשר להאמין לאוונגליסטים ולדחות את כל התנגדויות של המבקרים – זאת הבחירה שלכם, וזה בלתי אפשרי להוכיח שהבחירה הזאת לא נכונה, סביר להניח שהחוקרים המדענים טועים, אך הטענה הזאת: "אני מאמין בעדות הזאת, ולא מאמין בעדות אחרת" למדע – זה לא ארגומנט. ההבדל בין המדע ובין המיסטיקה והאזוטריקה בזה שהמדע אינו מבוסס על אמונה, על אינטואיציה, על התגלויות ועל תחושות הלב, אלא אך ורק על ארגומנטים ועובדות, או לפחות על ההיפותזות הסבירות ביותר, וההיפותזה הסבירה ביותר אומרת שהדמות האוונגליונית של ישוע היא לא יותר מדמות ספרותית. אם כי ההיפותזה הזאת לא שוללת את ההנחה שלדמות ספרותית הזאת היה אב טיפוס ריאלי בהיסטוריה. יש רק שאלה אחת: האם יש אפשרות לגלות את האב טיפוס הזה? ויש החוקרים שעונים לשאלה הזאת חיובי,

אין ספק שמאחורי כל הסיפורים אמיתיים ולא אמיתיים על ישוע עומדת אישיות היסטורית ריאלית, ואישיות גאונית וחורגת מן הממוצע שגורלה כמו גורלם של גאונים רבים אחרים – לשאת את הצלב של אי ההבנה, אי הכרה ואפילו רדיפה מצד בני דורם. אנשים מתחילים להכיר ולהבין אותם רק לאחר מותם. גם מעל ישוע לא עבר הכוס הזאת. בני דורו כמעט לא מזכירים על ישוע כלום, מלבד כמה שורות ב"קדמוניות היהודים" של יוספוס פלאוויוס, ואותו פלאוויוס כתב הרבה יותר על אישים אחרים ששמותיהם נשכחו די מהר בדורות הבאים. ועל ישוע התחילו לדבר בחברה רק אחרי דור או שניים, כאשר צאצאיהם של בני דורו של ישוע הבינו שכל הדוקטרינות המובילות בזמניהם נכשלו: הקנאים הובסו במלחמה, הצדוקים, למרות הקולבורציוניזם וקומפרדוריות שלהם, גם נעלמו; האיסיים ותלמידיו של יוחנן המטביל עם הדרשות הקיצוניות וכריזמטיות שלהם גם לא הביאו את העם לטובה. היו חזקים בתורתם גם הפרושים, והם דווקא עברו את המשבר, אבל, הדוקטרינה שלהם מתייחסת רק ליהודים והיה מן התקנון של כת סגורה, ובגלל זה לא יכולה להתפשט על כל העולם. מה עוד יכלו למצוא בשבילם הרעבים והצמאים לצדק באותה תקופה? ואז הזכירו על הדרשה השקטה של ישוע, שלימדה לאהבה, סובלנות ואי התנגדות לרוע. כאן עולים לזיכרון את דבריו של ניטשה: "הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בַּלָּאט הֵם הַמְּבִיאִים אֶת הַסְּעָרָה. מַחֲשָׁבוֹת הַהוֹלְכוֹת בְּרַגְלֵי-יוֹנִים הֵן הַנֹּהֲגוֹת אֶת הָעוֹלָם" [7]

אז עולה שאלה: האם בדורות האלה הזכירו את תורתו של ישוע האמיתית ולא סילפו אותה ולא שינו לצורך הזמן? ברור שלעדות היהודיות שנוצרו אחורי החורבן בית המקדש הייתה כבר אידיאולוגיה חדשה, וגם היהדות וגם הנצרות – הם הדתות החדשות שאותם לא ידע הדור שחי בזמנו של ישוע. אז מה אפשר לדעת על תורתו של ישוע האמיתית?

החוקרים הישראלים קלוזנר ופלוסר טוענים ש"ישו לא היה נוצרי, אלא היה יהודי. הוא לא הכריז אמונה חדשה, אלא הורה לעשות את רצון-האל". על סמך מה טוענים את זה? – על סמך אותם האוונגליונים שנכתבו על ידי מי? – יהודים, כמובן. יותר מזה, בספרו "ישו הנוצרי" קלוזנר אפילו כותב: "מי שמשפיל את ערכו של ישו, משפיל באותה שעה גם את ערך היהדות עצמה, שאך ממנה שאב ישו את תורתו" – האם אפשר להסכים עם הטענה הזאת? באמת ערכים של דרשה על ההר, למשל, לא יכלו לגרום שום מהפכה גם בחברה וגם במודעות חברתית. אמנם המהפכה דווקא כן התרחשה וזאת העובדה ההיסטורית! כנראה הקונטר-רבולוציה הנוצרית האורתודוקסית כמעט מחקה את כל הרעיונות המהפכניות מתורתו של ישוע, אך אין ספק שהם היו. גם התלמוד והמקורות היהודיים אחרים בפה אחד מעידים שלא היה ליהדות אויב יותר מסוכן מישו! תלמוד לא רק "משפיל את ערכו של ישו", הוא מוריד אותו עד התחתית של שאול, שעל פי התגלותו של אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס (אחיינו של טיטוס) ישו נמצא שם "בצואה רותחת" (מסכת גיטין, נז,א). אבל לצערנו גם תלמוד לא מבהיר את העניין, אין שם שום מילה על תורתו של ישו ועל אשימה שלו המסוימת, חוץ מי אישום כללי: "ישו היה "מסית ומדיח" – במילים אחרות, מהפכן.[8]

אפשר להגיד שהאשימה הזאת שקר ובדיה, אך אם להניח שחז"ל ידעו שישוע היה צדיק טוב ליהודים ותורתו הייתה מבוססת על "ערך היהדות עצמה", הם קרוב לודאי האשימו את תלמידיו של ישוע בשקר וסילוף. ואפילו שהם אינם ידעו כלום על ישוע, אז לשם מה לקבל את החטא על הנפש ולעבור על דיבר: "לא תענה ברעך עד שקר", אפילו ברעך שמת על קידוש השם? כנראה הם ידעו על ישוע עצמו משהו שלא היה ידוע ליוסף קלוזנר או משהו שעלו הוא לא שם לב.

בואו ננסה לחפש את הסתה ואת הרעיון המהפכני בהטפות של ישוע.

באמירות של ישוע מפעם לפעם כלייטמוטיב קבוע עוברות וחוזרות מילים שמופיעות בכל האוונגליונים, בזמן שאוונגליסטים אף פעם לא מסבירים אותם ולא מפרשים. נראה שהמילים האלה נשארו בזיכרונותיהם של התלמידים, אבל משמעותם הם לא הבינו היטב. למשל: "אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה לָּךְ", "אַל־תִּירָא רַק הַאֲמִינָה", "אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֱמוּנָה כְּגַרְגַּר הַחַרְדָּל וַאֲמַרְתֶּם אֶל־הָהָר הַזֶּה הֵעָתֵק מִזֶּה שָׁמָּה וְנֶעְתַּק מִמְּקוֹמוֹ וְאֵין דָּבָר אֲשֶׁר יִבָּצֵר מִכֶּם" (מתי, יז, כ) – מילים די מוזרות, לא? למה ישוע כמעט לא שם לבו על המעשים של אנשים, לא מסתכל מי חוטא ומי צדיק, אך קודם כל מסתכל: האם אתה מאמין או לא? מה הוא מתכוון? מהי "אמונה" הזאת? "אמונה" במה? יותר על כך מוזר לשמוע את המילים האלה בסיטואציה שהם נאמרים לא לאתיאיסטים וחילונים, אלא למאמינים אדוקים בדת! מה עוד הוא רוצה מהחיים שלהם? במה הם צריכים לאמין?

לפני שנענה לשאלה הזאת, בואו נזכר במה מאמינים יהודים, נוצרים ומוסלמים, ואחר כך נשווה:

ליהודים אין איזשהו קרדו המקובל שמגדיר את הדת, אבל בתור קרדו לפעמים מיצגים את 13 עקרונות אמונה של רמב"ם והראשון מהם מכריז: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים".

לנוצרים "אלוהים אחד" – זהו הדוגמט הראשון של הקרדו הניקיאני: "אני מאמין באלוהים אחד, האב הכול יכול, בורא שמיים וארץ, כל הגלוי וכל הסמוי".

גם למוסלמים המילים הראשונות של השהדה מעידים: "לַא אִלַּהַה אִלַּא (א)לְלַה" (אין אלוהים מבלעדי אללה).

כמו שאנו יכולים לראות, בעקרון הראשון הזה בין שלושת הדתות האלה אין סתירה משמעותית, כולם מאמינים באלוהים אחד.[9]

ומה הדוגמט הראשון של ישוע? אולי למישהו זה הפתעה, אבל זה לא אמונה באל אחד, ישוע אף פעם לא אמר: "לך תאמין שאל אחד", אלא כל הזמן חזר ואמר: "וְהַאֲמִינוּ בַבְּשׂוֹרָה" (מרק א, טו). ומה הבשורה שלו מבשרת? קודם כל – סוף העולם, אחר כך – ישועה וכפרה. בשורה הזאת נראה קצת סותרת. אם אני אגיד לכם: "מחר יתפוצץ כדור הארץ" – זו בשבילכם בשורה טובה? אך ביחד עם זאת ישוע מבטיח ישועה וחיי נצח. אולי זה צריך להבין ככה שאם אנחנו נאמין בחיי נצח, אז יגיע סוף לעולם הישן ומייד יבוא העולם החדש – הוא מלכות האלוהים?

בזמנו של ישוע היו אלה שחשבו כי המשיח חייב להושיע את עמו מעול הרומי, אבל ישוע הציע דבר הרבה יותר רצוי: ישועה מהמוות. מה עוד אפשר לרצות יותר, אם לא חיי נצח? כל תורתו של ישוע אפשר לבטא במשפט אחד, אשר ישוע אמר בבית הכנסת של כפר נחום: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם הַמַּאֲמִין בִּי לוֹ חַיֵּי עוֹלָם" (יוחנן ו, מז). ואני מקווה שכולם יסכימו איתי שלתורה הזאת אין שום אב טיפוס לא רק בתנ"ך אלא גם בכל הפילוסופיה העולמית. אגיד יותר: אין אב טיפוס לישוע מכפר נחום גם בנצרות האורתודוקסית: ישוע שנאם את דרשה על ההר הוא שונה מאותו ישוע שנאם את המילים האלה בבית כנסת של כפר נחום. ישוע מכפר נחום במקום לבשר את הדמוגוגיה הנוצרית: "אשרי עניי הרוח" היה אומר: "אשרי מאמינים בבשורה" וזהו!

ויש עוד שאלה: על מה כיפר? ההסבר הנפוץ של הנוצרים: – ישוע כיפר על החטאים שלנו ובלי כפרה הזאת אנחנו חייבים להיכנס לגהנום. אבל הדוקטרינה הנוצרית ממשיכה לאיים למאמינים בגהנום, אז מה זה שווה? אך כדי להבין למה התכוון ישוע, עלינו לפנות להיסטוריה של הדת ולראות באיזו כפרה האמינו יהודים לפני ישוע. לפי תפיסה היהודית, כל מי שנולד לעולם הזה חייב לכפר על קיומו – להקריב קורבנות לאלוהים, לשמור על 613 מצוות ולהשתתף בכל מני פולחנים וטקסים. היהודים האמינו: מי שלא מקריב מספיק קורבנות בעולם הזה חייב לשלם הרבה יותר בעולם הבא. אבל ישוע בא ואמר: "אני כיפרתי על כולם. הכל שולם ומעכשיו אתם לא חייבים יותר לאלוהים כלום. חיו בשלום ואהבו אחד לשני".[10]

את רעיון הזה ישוע די ברור הסביר לפטרוס כששלח את פטרוס לדוג דג עם מטבע בפה. בסיפור הזה גם אין שום משמעות תיאולוגית ואין לו איזשהו אב טיפוס בתנ"ך:

"וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל־כְּפַר־נַחוּם וַיִּגְּשׁוּ אֶל־פֶּטְרוֹס גַּבָּאֵי מַחֲצִית הַשָׁקֶל וַיֹּאמְרוּ הֲלֹא יִתֵּן רַבְּכֶם אֶת־מַחֲצִית הַשָׁקֶל וַיֹּאמֶר יִתֵּן וּבְבוֹאוֹ הַבַּיְתָה קִדֵּם אֹתוֹ יֵשׁוּעַ לִשְׁאֹל וַיֹּאמַר מַה־דַּעְתְּךָ שִׁמְעוֹן מַלְכֵי הָאָרֶץ מִמִּי יִקְחוּ מֶכֶס וּמַס מֵאֵת בְּנֵיהֶם אוֹ מֵאֵת הַזָּרִים וַיֹּאמֶר פֶּטְרוֹס אֵלָיו מֵאֵת הַזָּרִים וַיֹּאמֶר לוֹ יֵשׁוּעַ אִם־כֵּן אֵפוֹא הַבָּנִים פְּטוּרִים הֵמָּה וְאוּלָם לְמַעַן אֲשֶׁר־לֹא־נִהְיֶה לָהֶם לְמִכְשׁוֹל לֵךְ אֶל־הַיָּם וְהִשְׁלַכְתָּ חַכָּה אֶל־תּוֹכוֹ וְאֶת־הַדָּג הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר יַעֲלֶה שָׂאֵהוּ וְכַאֲשֶׁר תִּפְתַּח אֶת־פִּיו תִּמְצָא בוֹ מַטְבֵּעַ אוֹתוֹ קַח וְשָׁקַלְתָּ עַל יָדִי וְעַל יָדֶךָ" (מתי יז, כד-כז).

למרות הטענה שבני אלוהים לא חייבים לשלם כלום, ישוע הסכים לשלם, אבל למען מה? למעI אלוהים? למען המצווה?  לא. אלא רק למען שלום בין אנשים! גם בית המקדש והפולחן שהיה בו היה לישוע בעצם עבודה זרה, אבל לעשות אותה או לא לעשות – זוהי שאלה לא עקרונית, בכל מקרה זה לא עקרון שעבורו כדאי להיכנס לאימות עם שלטונות ועם החברה, עבור שלום אפשר לוותר על עקרונות.

הרעיון שאנחנו לא חייבים יותר לאלוהים שום דבר הוא באמת מהפכני, כי הוא מבטל את כל הקורפורציית הכהנים, רבנים, כמרים, מורליסטים המקצוענים בכל מני מגמות. עכשיו מובן, למה ישוע היה בעיניהם "מסית ומדיח" ומצדם הם תיארו אותו נכון. יותר מזה ישוע מכפר נחום בהחלט לו היה "מסית ומדיח" לאותו ישוע שנאם את דרשת על ההר. ובאמת, אם ישוע הכריז את החופש מכל המצוות, אז מה טעם לפתח עוד מערכת מצוות, לפתח תיאולוגיה, לדרוש את הדרשות על ההר?[11]

אומנם ישוע ההיסטורי יהיה "מסית ומדיח" לא רק בעיני כוהנים ואנשי כמורה. בפנטזיות שונות סופרים דמיינו את חזרה של ישוע לעולם הנוצרי, והנוצרים מהר שפטו אותו למות. הפנטזיה הכי ידוע היא משל על האינקוויזיטור הגדול שהובא ברומן של דוסטוייבסקי "האחים קרמזוב" שעליו מהרהר רציונליסט ואתיאיסט איוון קרמזוב. ישוע מתייצב מפני האינקוויזיטור הגדול והאינקוויזיטור שולח אותו ידוע לאן – על המוקד. אך לדוסטוייבסקי עצמו ישוע ההיסטורי קרוב לודאי היה גם "מסית ומדיח", כי דוסטוייבסקי לעלם לא היה קיבל את רעיון שהכול מותר. זה הרעיון של איוון קרמזוב – דמות בעצם שלילית ובגלל הרעיון הזה איוון בסופו של דבר משתגע.

כולם מכירים את הסיפור מהתלמוד על ארבעה שנכנסו לפרדס: "ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. [...] בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום" (מסכת חגיגה י"ד,ב). ואיך אתם חושבים, מדוע בן עזאי מת ובן זומא נפגע? מה הם ראה שם? תיארו לעצמכם שאתם מצליחים להיכנס לפרדס או לעולם הבא – מה אתם מצפים לראות שם? המאמינים מצפים לפגוש את אלוהים או את מלאכים, אבל אתם לא רואים כלום, או רואים, בדומה לזרתוסטרא של ניטשה, ש"אלוהים מת" – איך אתם הולכים לחיות אחרי הגילוי הזה? להמשיך לשמור על המצוות, אשר, אתם יודעים, אף אחד לא דורש מכם? זרתוסטרא האמין בעל אדם, וישוע האמן בעצמו, יותר מכך, הוא ניסה להסביר לתלמידיו שגם הם אלוהים: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם" (יוחנן י, לד), ואחר כך הבין שהם עדיין לא מוכנים לקבל את הרעיון הזה. ואולי הבשורה שלו דווקא בזה ששם בשמים אין אף אחד, אף אחד לא מאיים לנו משם ואנחנו חופשיים?

יש עדות מעניינת מאת הגומן הרוסי דניאיל, שבספרו "Хождение" (מסע) כתב על כפר נחום:

"Из того бо града изити хотяшеть антихрист, да того ради ныне фрязи опустили суть весь градот Капернаум".

"מעיר הזאת רוצה לצאת אנטיכריסט, לכן הפרנקים הורידו כל העיר כפר נחום". ומי זה אנטיכריסט מכפר נחום? מישהו יודע את השם שלו? אולי זה ישוע? לא יודע, אך ברור שישוע מכפר נחום הוא אנטי-ישוע של הנצרות אורתודוקסית.

הרעיון שאנחנו לא חייבים לשום אל שום דבר מופיע גם בספרו של ניטשה "אנטיכריסט", אבל בניגוד לניטשה ישוע לא ביטל את המוסר, ומן הטענה שלאלוהים אנחנו לא חייבים שום דבר דווקא לא נובע רעיון שאנחנו לא חייבים שום דבר לאף אחד. אם אנחנו הינו מאמינם בחיי נצח, אז אנחנו הינו חייבים לחיות למען החיים הנצחיים האלה: לאהוב את החיים, לאהוב את קרובים ואת רחוקים, לעשות עד כמה שאפשר טוב לכולם, כי הטוב בסופו של דבר יחזור אלינו. המאמין בזה נמנע רוע לא בגלל שזה אסור, אלא בגלל שהוא בעצמו לא רוצה בו, כי רוע מנוגד למשמעות החיים שלו.

ועוד יש הבדל מתורתו של ניטשה: ישוע לא ביטל את אמונה באלוהים: באחד האמירות החיצוניות שלא נכללו באוונגליונים ישוע אמר: "ראית את אחיך – ראית את אלוהיך" – מה זאת אומרת? – רק זה שאנחנו חייבים להתייחס אחד לשני כלאלוהים. הרעיון זה מבוטא גם במשל של ישוע על כבשים ועזים: "וְהָיָה כִּי יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל־הַמַּלְאָכִים הַקְּדֹשִׁים עִמּוֹ וְיָשַׁב עַל־כִּסֵּא כְבוֹדוֹ׃ 32 וְנֶאֶסְפוּ לְפָנָיו כָּל־הַגּוֹיִם וְהִפְרִיד בֵּינֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַפְרִיד הָרֹעֶה בֵּין הַכְּבָשִׂים וּבֵין הָעַתּוּדִים׃ 33 וְהִצִּיב אֶת־הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֵת הָעַתּוּדִים לִשְׂמֹאלוֹ׃ 34 אָז יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל־הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ בֹּאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת־הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם לְמִן־הִוָּסֵד הָעוֹלָם׃ 35 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וַתַּאֲכִילֻנִי צָמֵא הָיִיתִי וַתַּשְׁקוּנִי אֹרֵחַ הָיִיתִי וַתַּאַסְפוּנִי׃ 36 עָרוֹם וַתְּכַסּוּנִי חוֹלֶה וַתְּבַקְּרוּנִי בַּמִּשְׁמָר הָיִיתִי וַתָּבֹאוּ אֵלָי׃ 37 וְעָנוּ הַצַּדִיקִים וְאָמְרוּ אֲדֹנֵינוּ מָתַי רְאִינוּךָ רָעֵב וַנְּכַלְכְּלֶךָ אוֹ צָמֵא וַנַּשְׁקֶה אוֹתָךְ׃ 38 וּמָתַי רְאִינוּךָ אֹרֵחַ וַנַּאַסְפֲֶָ אוֹ עָרֹם וַנְּכַסֲֶָּ׃ 39 וּמָתַי רְאִינוּךָ חוֹלֶה אוֹ בַּמִּשְׁמָר וַנָּבֹא אֵלֶיךָ׃ 40 וְהַמֶּלֶךְ יַעֲנֶה וַיֹאמַר אֲלֵיהֶם אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם מַה־שֶׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם׃ 41 וְאָז יֹאמַר גַּם אֶל־הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ לְכוּ מֵעָלַי אֲרוּרִים אֶל־אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָּׂטָן וּלְמַלְאָכָיו׃ 42 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וְלֹא הֶאֱכַלְתֶּם אוֹתִי צָמֵא הָיִיתִי וְלֹא הִשְׁקִיתֶם אוֹתִי׃ 43 אֹרֵחַ הָיִיתִי וְלֹא אֲסַפְתֶּם אוֹתִי עָרוֹם וְלֹא כִסִּיתֶם אוֹתִי חוֹלֶה וּבַמִּשְׁמָר וְלֹא בִקַּרְתֶּם אוֹתִי׃ 44 וְעָנוּ גַם־הֵם וְאָמְרוּ אֲדֹנֵינוּ מָתַי רְאִינוּךָ רָעֵב אוֹ צָמֵא אוֹ אֹרֵחַ אוֹ עָרוֹם אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַמִּשְׁמָר וְלֹא שֵׁרַתְנוּךָ׃ 45 אָז יַעֲנֶה אֹתָם לֵאמֹר אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם מַה־שֶׁלּא עֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מִן־הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה גַּם־לִי לֹא עֲשִׂיתֶם׃ 46 וְהָלְכוּ אֵלֶּה לְמַעֲצֵבַת עוֹלָם וְהַצַּדִּיקִים לְחַיֵּי עוֹלָם" (מתי כה, לא-מו).

 לפי תורתו של ישוע, אלוהים ומלכות השמים קיימים, אבל קיימים לא איפשהו שם – בשמיים או בעולם אחר, – אלא קיימים כאן, בארץ, בעולם הזה, בקרבנו ובתוכנו: "לֹא יֹאמְרוּ הִנֵּה־פֹה אוֹ הִנֵּה־שָׁם כִּי מַלְכוּת הָאֱלֹהִים הִנֵּה בְּקִרְבְּכֶם (לוק יז, כא). וזה אחד מהתגליות המהפכניות וחשובות ביותר של ישוע!

באחד מקטעים של עיטורים ארכיטקטוניים ששרדו מבית הכנסת בכפר נחום יש כוכב בעל חמשה קרניים שבסימבוליקה האזוטרית נחשבת ככוכב של שטן או אנטיכריסט: