סרגיי בלנדין

"הציפור נפלה בכלוב"

מה זה קסטל? לרוב ישראלים השם הזה קודם כל מעורר אסוציאציות עם קרב קסטל ואחר כך עם הכפר ערבי ששמו שומר על המילה הלטינית "קסטליום" (Castellum – מצודה), כי כבר בתקופת הרומית הייתה כאן מצודה ששמרה על הדרך לירושלים. ברור שהקסטל הוא נקודה אסטרטגית די חשובה לאבטחת קשר בין ירושלים ונמלים במשור החוף, ומסיבות האלה גם הצלבנים בנו פה מבצר וקראו לו "קאסטלום בלוואר" (Castellum Belvoir – "מבצר יפה נוף"). אמנם את החשיבות העיקרית בהיסטוריה מקנים לקסטל מאורעות במלחמת העצמאות – הקרב המכריע שבו הכוחות הישראלים כבשו את קסטל והדבר ציין את נקודת המפנה במהלך המלחמה (בדומה לסטלינגרד במה"ע ה-2) וקבע את עתידה של מדינת ישראל ואת כל הבעיות הקשורות לסכסוך ערבי-ישראלי: הנכבה, פליטים, זכות השבות וכו'.

המאורעות התרחשו בזמן הכי קשה ליישוב העברי בא"י אשר עמד לפני השאלה: "להיות או לא להיות". הכנופיות הערביות ניסו לתקוף את ישובים יהודיים, עשו כמה פיגועים קשים נגד אכלוסיה האזרחית, אך מבחנה האסטרטגית לא הגיעו להישגים משמעותיים בעניין של כיבוש שטחים, מכיוון שכוחות ההגנה כבר פחות או יותר ידעו איך להגן על הישובים שלהם. ערבים הבינו שאין להם סיכוי לכבוש שום ישוב יהודי או שכונה יהודית בירושלים והחליטו לשנות את האסטרטגיה: הם פתחו מלחמה על דרכים: תכננו וביצעו כמה התקפות על השיירות שהובילו מזון לירושלים. כתוצאה מכך ירושלים היהודית נפלה במצור – אין אספקת מזון ומים. ב-10 למרץ 1948 מנהיגי היישוב גם החליטו לשנות את האסטרטגיה וקיבלו את תוכנית ד' – מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. וב-30 למרץ הוחלט על מבצע הראשון בתוכנית ד' שמטרתו - לפרוץ את המצור על ירושלים בכל מחיר. למטרה זאת הורה דוד בן-גוריון לרכז כוח כ-1,500 לוחמים. המבצע נקרא על שם הגיבור התנ"כי נחשון בן עמינדב, שלפי המדרש היה הראשון מבני ישראל שנכנס לים סוף ביציאת מצרים, והפך לסמל של ראשוניות וחלוציות.

על המבצע הזה ועל קרב קסטל נכתבו הרבה ספרים ומאמרים שבהם מתואר כל פרט של האירוע הזה, לכן אני עכשיו לא הולך לספר על כל העובדות וכל הפרטים, אלא רוצה על סמך העובדות האלה לתאר את התמונה הכללית ולהסביר בכך למה הישראלים ניצחו במלחמה.

יש חושבים שפה, בקסטל, פורטונה פנתה עם העורף לערבים והמזל חייך ליהודים. אולי יש פה צירוף מקרים מסוים, אך, לפי דעתי, הגורל קבע את הניצחון של היהודים במלחמה זו מראש.

איך אני הגעתי למסכנה הזאת?

כשאני קראתי את התעודות השנות אודות ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, אני תמיד נתקלתי בתיאורים של הכוחות הפועלים באיזשהו קרב או במבצע. מצד הישראלים אנו רואים את כוחות פחות או יותר מאורגנות: חטיבות של הפלמ"ח, החי"ש (חיל השדה), החי"ם (חיל המשמר), רואים את השמות המפקדים מסוימים והדרגות שלהם. בצד הערבים-פלסטינאים בדרך כלל רשום: "הכוחות הבלתי סדירים" או בכלל לא רשום כלום. לא ברור מי לחם בצד פלסטינאים, מי היה המפקד, מה הייתה הדרגה שלו. מה זה "הכוחות הבלתי סדירים"? – זה כנופיות ללא ארגון ללא מפקדה, ללא משמעת. איזה "ניצחון" אפשר לצפות מה"כוחות" האלה?

ובצד היהודי אנו רואים את התמונה אחרת לחלוטין: אפשר להגיד שהיהודים פעלו לפי הפתגם רומאי: "Si vis pacem, para bellum" (הרוצה בשלום, היכון למלחמה). בניגוד לערבים היהודים רצו שלום, ולכן היו מוכנים למלחמה, הפלסטינאים לא רצו שלום ואף פתחו במלחמה, אך לא היו מוכנים למלחמה לא מבחינה הטכנית ולא מבחינת הארגון. הייתה להם רק אישיות אחת שיכולה פחות או יותר לארגן את הכוחות שלהם – זה קצין מקצועי, חייל עם ניסיון שמבין את חשיבותם של ארגון ותשתית, זה הוא המפקד הערבי של מחוז ירושלים בשם עבד אל-קאדר אל-חוסייני השייך למשפחה הערבית הכי מכובדת בירושלים (חוסיני – צאצאיו של מוחמד!).

עבד אל-קאדר רצה ליצור מהכנופיות הבלתי סדירות את הצבא הפלסטינאית הסדירה והמקצועית. לשם כך הוא נסע לסוריה בכוונה לבקש מליגת הארצות הערביות את התותחים. שם אמרו לו (אולי במילים האלה או אחרות): "למי אתה רוצה לתת את התותחים? לכנופיות של העריקים האלה? עכשיו קיבלנו מהמודיעין שלנו הודעות שהחבריה שלך עזבו את הקסטל וללא קרב פתחו לאויב את הדרך לירושלים. אתם לא חיילים, אין לנו תותחים בשבילכם". עבד אל-קאדר הזדעזע ולא ידע מה לענות, רק אמר שהם בוגדים ושהוא בכל זאת יחזור לקסטל ושם ימות.

בחזרתו לקסטל אסף חוסיני את המפקדים שלו וצעק עליהם (אולי במילים אחרות): "אתם בריונים! מי נתן לכם את הפקודה לסגת מהקסטל? אם אתם היום לא כובשים את הקסטל בחזרה, כולם הולכים לטריבונל העממי!"

הבריחה מהקסטל אכן הייתה מוזרה, הרי המטרה העיקרית של מבצע "נחשון" לא הייתה לכבוש את הקסטל, אלא רק פריצת דרך לירושלים ואבטחה על תנועת שירות עם אספקת מזון. אך כשראו הפלמ"חניקים שהערבים עזבו את המשלט, אז חשבו ברעיון: למה לא לנצל את הצא'נס שנפל בידיהם? וכוחות הפלמ"ח כובשים את הקסטל בלילה מ-2 ל-3 לאפריל בלי שום בעיה. אחרי הכיבוש פלמ"חניקים חוזרים למחנה שלהם בקריית ענבים ומשאירים בעמדות הקסטל לוחמי החי"ש לאבטחה. ב-6 לאפריל הערבים התחילו במתקפת נגד וב-7 לאפריל כמעט כבשו את כל הכפר חוץ מי בית המוכתר וכמה עמדות שעדיין החזיקו אנשי החי"ש.

אז חוסיני שואל את החבריה:

– מה עם הקסטל?

– הכל בסדר, המפקד, הקסטל שלנו.

– אתם לא משקרים?

– לא, כבשנו אותו בלי בעיה, הרי הפלמ"חניקים יצאו משם מזמן ולוחמי החי"ש בטח ברחו כולם.

– OK! אז אני הולך לבדוק.

ובלילה מ-7 ל-8 לאפריל חוסיני מתחיל לסייר בעמדות עם ליווי של שני מאבטחים, בהיותו בטוח שהכל בסדר הוא מתקרב למשלט האחרון – בית המוכתר, ופה הוא מוצא את מותו.

בבית המוכתר עדיין ישבו אנשי החי"ש, הרי לא היה מקובל עליהם לעזוב עמדות בלי פקודה וללא קרב. אחד מהם, בשם מאיר קרמיול רואה 3 הדמויות שעולות אל המשלט. בהתחלה הוא חשב שזה התגבורת ועודד אותם לעלות בשפה ערבית, כמו שהיה מקובל בקרב אנשי ההגנה. חוסיני שמע את מבטא לא ערבי וחשב שזה מישהו מהבריטים שהיו בין הכנופיה וענה בשפה האנגלית: "Hello boys". אז קרמיול מבין שמשהו לא בסדר, ויורה מהסטן שלו סתם לכיוון החושך בכוונה רק להפחיד את הדמויות החשודות. קרמיול לא היה צלף אבל דווקא במקרה הכדור היחידי שלו פגע בחוסיני. אחרי שחוסיני נפל המאבטחים שלו עזבו את הפצוע, לקחו את רגלים וברחו. אנשי החי"ש לקחו את הפצוע, החובש ניסה להציל את חייו, אך חוסיני רק ביקש לשתות ומת.

לא ידוע מה עשו הערבים עם המאבטחים אחרי שהם חזרו בלי מפקדם, כנראה הם הבינו מהדיווח של המאבטחים, שחוסיני נפל בשבי, כי מיד קמו הכפרים הערביים בצעקות: "הציפור נפלה בכלוב", ובקריאה הזאת הם אספו את כל הכוחות שלהם במטרה לשחרר את המנהיג הנערץ, ובהסתערות הנוראית הערבים כובשים את המשלט של החי"ש, הורגים את כולם, כולל את קרמיול, אך מגלים שחוסיני מת.

חוסיני נקבר כגיבור לאומי בהר הבית:

גם מאיר קרמיול נקבר כגיבור בית קברות צבאי בהא הרצל:

שלהם.

למחרת, ב-9 לאפריל שוב עולים אנשי הפלמ"ח לכבוש את הקסטל, אך להפתעתם מוצאים אותו ריק, משום שכל הלוחמים הערביים עזבו את העמדות שלהם כדי לקחת חלק בהלווייתו של חוסיני, והפלמ"חניקים בינתיים בלי בעיה תופסים את העמדות. באותו יום לוחמי האצ"ל והלח"י תקפו את הכפר דיר יאסין וביצעו שם טבח בתושבים שנשארו ללא הגנה. התחילה הבריחה ההמונית של ערבים מהכפרים, זו הייתה התחלה של הנכבה שלהם.

לעזוב שנית את העמדה ללא קרב, אחרי כיבוש כל כך קשה – זאת הסכלות שאני לא יכול להבין ולהסביר. וזה כבר לא סיפור דמיוני או השערה, זו היא עובדה! ההיסטוריה לא מכירה את דרכי התנאי, מה שקרה – קרה, אך היא מראה בצורה די מובהקת את דרכים שגויות שבהם לא כדאי ללכת עוד פעם. ברור שדרך מלחמה בתנאים הסכלות והבלגן ששררו אז בחברה הערבית, הייתה לערבים השגייה העיקרית שהביעה לטרגדיה הגדולה. ולא היה להם שום הכרך להתחיל במלחמה. הישראלים באותה עת היו מסכימים לתת להם את כל מה שחילקה למדינת הפלסטינאית הועדת אונסקו"פ, וזה הרבה יותר ממה שהם קיבלו אחרי המלחמה בקביעת הקו הירוק! המנהיג הדגול שלהם עבד אל-קדאר אל-חוסיני בתנאי השלום היה יכול לקיים את חלומו: לארגן את הצבא המקצועי למדינה הפלסטינאית. מי שנשאר בתחום מדינת ישראל, היה יכול להמשיך לחיות שם ביחד עם יהודים בשלום. אך בגלל הסכלות ההיסטוריה הלכה בדרך שבה לא רצה ללכת אף אחד, ועדיין לא ברור איך אפשר לתקן את המסלול השגוי הזה.