סרגיי בלנדין

בית הכנסת הפגאני

אל תחפשו את שם ברעם בתנ"ך, כי שם לא מוזכר ישוב כזה. הוא לא מופיע גם במשנה, גם בתלמוד ואיננו אפילו בכתבי יוסיפוס פלאביוס ובברית החדשה. זה שם מודרני שנתנו ישראלים לישוב ערבי נוצרי-מרוני בשם בירים אשר שרידיו עם בתי מגורים וכנסייה נאה אנחנו עדין רואים מסביב.

אך המקום מוכרז כגן לאומי לא בגלל הכנסייה הזאת שבעצם פועלת עד היום, אלא בגלל השרידים של בית כנסת העתיק שהפסיק פעילותו כנראה עוד בתקופה ביזנטית. יהודים עזבו את המקום מסיבה הלא ידועה (אין סימני חורבן) וכל האזור הזה נשאר נטוש לאורך זמן רב. איזו קהילה יהודית גרה פה ואיך היא קראה לישוב שלה – על זה לא נשאר זכר.

בשנת 1210 דרך המקום הזה עובר נוסע יהודי בשם שמואל בר שמשון אשר בספרו "מסע דפלסטון" מזכיר את קבר יהודי ומעליו בית כנסת יפה שקירותיו עדיין עומדים. הוא כותב שבית הכנסת נבנה על ידי רבי שמעון בר יוחאי, אבל לא ברור על סמך מה הוא נותן את העדות הזאת. כנראה גם הנוסע הזה אינו ידע גם את שם הישוב וגם מי בנה את המבנה הזה, אך הוא לא טעה בהגדרת הישוב כישוב יהודי והמבנה הגדול שלו כבית כנסת. ואין לנו ספק שזה בית כנסת ולא כנסייה נוצרית או מקדש רומי, כי חזית המבנה פונה לכיוון ירושלים, דרומה שטיפוסי לבתי כנסת ולא לכנסיות. טיפוסי לבתי כנסת גם צורת האולם תפילה שבו אנחנו רואים את הספסלים בצורה "ח", והנה עוד הוכחה: תסתכלו על האבן הזאת מעל החלון ותבחינו את הכתובת בשפה ארמית, שבה כנראה מוזכר שם של בונה או תורם. טיפוסי גם בנייה מאבני גזית בבנייה יבשה, ללא טיט.

בשנת 1905 הגיעה למקום משלחת גרמנית של ארכיאולוגים היינריך קוהל (Heinrich Kohl) וקרל וטצינגר (Carl Watzinger) שלפי סגנון הבנייה יחסו את המבנה למאה 2-3 לספה"נ. בשנת 1988 שוב נערכו חפירות על ידי ארכיאולוגים ישראלים מוטי אביעם וגבי ברקאי שגילו כמה דברים מעניינים: מתחת ליסודות של בית כנסת התגלו מטבעות מהמאה ה-5, ארכיאולוגים שמו לב על אי-התאמה בחלקים ארכיטקטוניים מסוימים. אם אתם תסתכלו על החזית אתם יכולים להבחין באסימטריה בגמלונים מעל חלונות, אי-התאמה בין גודל פדיסטלים וגודל העמודים.

ארכיאולוגים הגיעו למסכנה שמבנה אכן נבנה במאה ה-3, אבל לא פה! כנראה זה היה במקור מבנה ציבורי עתיק או אפילו מקדש פגאני שעמד באיזשהו מקום אחר הלא ידוע, אך בתקופה הביזנטית הבניין יצא מהשימוש והיה נעזב. ידוע לנו מהמקורות ההיסטוריים ששלטונות באימפריה הביזנטית לא הורשו ליהודים להקים בתי כנסת חדשים אומנם הורשו לתקן ולשפץ מבנים ישנים. אנשי קהילה היהודית שגרו במקום כנראה קנו מבנה הישן במקום אחר, פורקו אותו והביאו את החלקים לכאן, אבל הם לא יודעו מספיק טוב איך להרכיב אותם מחדש ועשו בעבודת הבנייה כמה טעויות.

אופן הבנייה הזאת נקרא: ספוליה (Spolia) – שימוש משני – תופעה די מקובלת בארץ ישראל. רומאים השתמשו באבנים הרודיאניים, צלבנים בעיטורים רומיים, תורכים בעיטורים צלבניים וממלוכיים וכו'. יכול להיות שבאותו אופן נבנו בתי כנסת בכפר נחום, בגוש חלב ואולי במקומות אחרים.

נדיר לבתי כנסת של אותה תקופה פורטיקו לפני החזית שאופייני למקדש פגאני או לבזיליקה רומי כבנין ציבורי. אבל גם לבתי כנסת באותה תקופה היה תפקיד של בנין ציבורי, כמו למתנ"ס של היום.

לא היו הבדלים גדולים בין בתי כנסת יהודיים וכנסיות נוצריות ביזנטיות. יהודים קיבלו ואימצו הרבה מהסגנון אומנותי ביזנטי. לפעמים הזמינו אומנים נוצריים לעיצוב בתי כנסת בפסיפס וציורים שונים, השתמשו בדמויות של בעלי הים, אנשים, מעגלי מזלות וכו'. גם בין העיטורים של הבניין הזה יש שרידים של דמויות של אלת הניצחון פגאנית ניקה, אך דמויות עצמם הושחתו אולי על ידי יהודים, אולי על ידי מוסלמים:

החזית של בית הכנסת הייתה, כנראה, מקור ההשראה לצורת החזית של בית-הכנסת "תפארת ישראל" שבעיר העתיקה בירושלים, אבל בלי פורטיקו ועם כיפה שהייתה לו לפני החורבן:

כך נשקפת שרשרת מעניינת ומיוחדת במינה בהמשכיות ובהתפתחות אומנותית של ארץ הקודש.